וודאי ידוע לקוראים שפרשיות השבוע נקראות במלואן בתפילת שחרית של יום שבת. פרשת
וזאת הברכה, הפרשה המסיימת את מחזור הקריאה בתורה, יש לה ייחוד בהשוואה לכל שאר פרשיות התורה, היא היחידה הנקראת בבית הכנסת ביום שמחת תורה אפילו אם החג חל באחד מימי השבוע ולא בשבת (השנה, נשמח עם התורה ונקרא בפרשה, ביום חמישי כב בתשרי, תשס"ח; 4 באוקטובר 2007) [1].
הפרשה נפתחת בהודעה: "וזאת הברכה אשר ברך? משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו?" (דבר' לג, א). אכן, הפרשה מתחילה בפירוט ברכותיו של משה לשבטים השונים ומסתיימת בתיאור תהליך פטירתו של משה ואבל העם עליו.
החלק הראשון בפרשה, פרק לג, כולל בעיקר את הברכות לשבטים והביטוי "א?יש? ה?א?ל?ה?ים" לגבי משה [2] מביא פרשנים להבנה שזו ערובה לקיום הברכות [3].
הברכות המיוחסות למשה מעלות קשיים אחדים: שבט שמעון אינו מופיע בין המבורכים, סדר השבטים המבורכים אינו לפי הולדתם.
אנו נתמקד הפעם ברגעיו האחרונים של משה, בברכות לשבטים נעסוק בפעם אחרת.
משה עולה לפסגת הר נבו "אשר על פני יריחו" (דבר' לד, א) ומשם מראה ה' למשה את כל הארץ מן הצפון ועד לדרום (שם, א-ג). ה' מסיים את התצפית באמירה: "זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך? אתננה, הראיתיך? בעיניך? ושמה לא תעבר" (שם, ד).
משה עוזב את ארץ החיים כשתמונת הארץ בו.
משלב זה אנו מוצאים בכתוב נתונים אחדים שמציינים את מעמדו המיוחד של משה וגדולתו החד פעמית.
ראשית, מותו של משה מתואר כך: "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" (שם, ה).
שני דברים חשוב לציין:
א. הביטוי "על פי ה'" מעלה התייחסויות פרשניות אחדות [4].
יש המבינים בכך ציות לצו: "כי הוא אמר לו עלה ומות" (ראב"ע) .
אחרים רואים בכך ביטוי מיוחד למשה, ולצדיקים בכלל: "נטלה הקב"ה לנשמתו של משה וגנזה תחת כסא הכבוד. וכשנטלה לא נטלה אלא בנשיקה" (מסכתות קטנות, אבות דרבי נתן נוסחא א, יב) ומכאן מסיק המדרש: "כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהן בנחת רוח (ילקוט שמעוני, רמז תתקסה). רש"י מאמץ תפיסה זו ואומר: "מלמד שמת בנשיקה";
ב. אפיון משה כ"ע?ב?ד ה'".
במדרש מבהירים: "ע?ב?ד ה' - ולא בגנותו של משה הכתוב מדבר אלא בשבחו שכן מצינו בנביאים הראשונים שנקראו עבדים שנאמר כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" (ילקוט שמעוני רמז תתקסה).
עם-זאת, ביטוי זה מופיע כאן לראשונה. ובהמשך הכתוב במקרא הוא מופיע עוד תשעה עשר פעמים, כאשר רק פעמיים מתוך עשרים נשוא הביטוי הוא יהושע, בכל שאר שמונה עשר הפעמים נשוא הביטוי הוא משה [5]. במלים אחרות, לא יהיה זה מוגזם לטעון שהביטוי "ע?ב?ד ה'" מאפיין בעיקר את משה.
המשך הכתוב מעלה עוד יותר את דמותו של משה.
ראשית, אלוהים עצמו מעורב בקבורת משה: "ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור" (שם, ו).
האם יש כבוד גדול מזה?
אך הכתוב אינו מסתפק בכך וממשיך בשבחו של משה: "ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא נס לחה" (שם, ז); "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו? ה' פנ?ים אל פנים.
לכל האתות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (שם, י-יב).
ואין פלא שעל מנהיג בשיעור קומה כזה מתאבל העם.
לא רבים הם התיאורים של ביטויי אבל לאומי במקרא ויש כתובים בודדים המספרים על כך. את אהרון בכו "כל בית ישראל, שלשים יום" (במדבר כ, כט). לגבי שמואל לא מתואר בכי אבל מצוין מספד, הדבר מופיע פעמיים [6]. ואפילו לגבי שאול המלך יש אזכור של אבל, אמנם לא של כל העם, אבל במעשה קבורת גוויות שאול ובניו, על-ידי יושבי יבש גלעד, ובצום שערכו שבעה ימים בעקבותיו, יש ביטוי כן של כאב וצער (שמ"א לא, יג).
אבל לגבי משה בנוסף לתיאור אבל העם: "ויבכו? בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה" (דב' לד, ח), כפי שראינו לעיל, יש ממש הספד מלא הערכה והוקרה.
ולא די בכך.
נראה לי שהביטוי המשמעותי ביותר לגבי דמותו ומורשתו של משה הוא: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (שם, ו).
כי למשה לא היה נאה להיזכר כגל אבנים, שהיה מעורר פולחן זיכרון עם שהיה גורר וודאי גם מבנה וגם נרות וגם "עסקים"...
דמותו של משה היא לא בחומר שנאמר עליו: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג). דמותו של משה היא ברוח ובמורשת שנותרה אחריו ומפעמת עד היום.
אכן, זהו אדם שאפשר לומר עליו, גם לשיר: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא" [7].
תמה מנהיגות משה וההמשך מובטח על ידי משה עצמו: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה" (שם, ט).
וכך גם סיום הלימוד בדברים מזמן מייד את התחילה החוזרת בבראשית.
האם יש דרך חכמה, מכובדת, וערכית יותר מזו להשלים בה את לימוד חמשת חומשי התורה?
הערות
[1] "שחרית מוציאין שלשה ספרים וקורין באחד מוזאת הברכה עד סוף התורה; ובשני, בראשית
עד אשר ברא אלהים לעשות; ובשלישי, ביום השמיני עצרת (במד' כט, לה), ומפטיר: "ויהי אחרי מות משה עבד ה'" (יהושע א, א). [...] ומחזיר הספרים ואומר קדיש, ומכריז: משיב הרוח ומוריד הגשם" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן תרסח סעיף ב ).
[2] : מופיע כאן פעם ראשונה, אבל בהמשך המקרא הוא די נפוץ (גם לגבי נביאים אחרים).
[3] "נביא של ה'" (יונתן); "כי בנבואה ברך אותם" (ראב"ע); "וזה סדר הברכה שברך משה נביא של יי את בני יש?ראל לפני שימות" (כתר יונתן); "להגיד כי ברכתו מקויימת, כי איש האלהים היה ותפלת ישרים רצונו" (רמב"ן).
[4] הביטוי "על פני ה'" מופיע גם באזכור מות אהרון, אחיו הבכור של משה, אבל ההקשר שונה לחלוטין: "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם" (במדבר לג לה).
[5] משה נשוא הביטוי: דבר' לד, ה; יהושע א: א, יג, טו; ח: לא, לג; יא, יב; יב, ו [2]; יג, ח; יד, ז;
יח, ז; כב: ב, ד, ה; מל"ב יח, יב; דבה"ב א, ג; ב, ו.
יהושע נשוא הביטוי: יהושע כד, כט; שופטים ב, ח.
[6] "וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו ויקברהו בביתו ברמה" (שמ"א כה, א); "ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל ויקברהו ברמה ובעירו" (שמ"א כח, ג1).
[7] מתוך השיר "האיש ההוא", נתן יונתן.
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
